הזכרונות שלנו
רוני
 4 שנים מאז שראיתי את שי לאחרונה מצאתי את עצמי בשדה תעופה באטלנטה קוראת בלפטופ מבזק על התרסקות קוברה בארץ. שמות הטייסים עדיין לא פורסמו. כמובן שמייד חששתי לשי, אך שכנעתי את עצמי שהסיכויים קלושים ושאני סתם דואגת בגלל המרחק. עליתי לטיסה לסן פרנסיסקו (5 שעות), וכל הדרך פחדתי לנחות ולשמוע חדשות. הרגעתי את עצמי בכוח, אך הטיסה היתה קשה מנשוא. רק רציתי לשמוע שזה לא שי. כשנחתתי מיהרתי למלון, משם התקשרתי לאחותי וביקשתי, התחננתי – "רק תגידי לי שזה לא שי". אבל היא לא אמרה. התחננתי שוב, אבל שמעתי את הדמעות שלה שלה דרך הטלפון וקרסתי. התיישבתי על הרצפה במסדרון במלון ומיררתי בבכי. עד עכשיו אני לא מאמינה שזה אמיתי, מקווה עדיין לשמוע שזה לא שי. שזה לא אמיתי. שזו בדיחה גרועה והנה הוא חוזר. הוא כאן.

זכיתי לעבוד עם שי במשך שנתיים יקרות מפז. הגענו לפרויקט סוקרטס פחות או יותר ביחד – הוא עם החיוך והאופטימיות האינסופית, ואני הקוטרית עם כל החששות. למדנו ביחד את המערכת, האנשים, האתגרים ואפילו את יוון והנסיעה הכה מוכרת מאתונה לוולוס. נבהלנו ביחד מכמות הבאגים וחשבנו ביחד איך יוצאים מהבוץ הזה – אני בשקיעה לבוץ ושי ב"אחריי!" מחויך. בילינו ימים כלילות בלעבוד, ללמוד, לתכנן ו... לדבר. כל מי שהכיר את שי וודאי יודע איזה כיף היה לדבר איתו. להתייעץ, להתבכיין, סתם להקניט ולצחוק ביחד. תמכת בי כשנפרדתי משי, החבר דאז, בירכת אותי כשנסעתי לטייל, עודדת אותי (וצחקת עליי :-)) בדיאטה כשחזרתי מהטיול, פרגנת כשבחרתי לנסוע שוב לטייל, ייעצת לי כשהלכתי ללמוד, קיבלת אותי בחיבוק כשהגעתי מבאר שבע, ובעיקר – היית שם. עם פירגון אין קץ, מילה טובה והרבה רוגע ואופטימיות. הרבה דברים בחיים מעריכים רק בדיעבד, אבל לשמחתי ידעתי כבר אז איזו זכות נפלה בחלקי. עבדתי מאז עם אי אילו מנהלים וקולגות במספר חברות שונות, והיום אני יודעת יותר מתמיד – לעולם לא יהיה כמו שי.

אני מאחלת לעצמי להיות מאושרת כששי היה – להקים משפחה לתפארת, לגדל את ילדיי עם אהבה ענקית וערכים נפלאים, ללמוד ולהתפתח, לעסוק במה שאני אוהבת ולהיות אור לסביבתי.

שי – חבל שאתה לא יכול לראות כמה אנשים מעריכים אותך ואוהבים אותך. אני אוכלת את הלב שמעולם לא אמרתי לך כמה אתה יקר לי. אני אוהבת אותך מאד!

ליהי ורועי – אם אתם קוראים את זה, אני מתנצלת על כל הערבים בשנה הראשונה של המילניום בהם שי נשאר איתי בעבודה לאור סולידריות (באמת שאמרתי לו ללכת! :-)). אם יש בכך איזושהי נחמה, שעות רבות הועברו בצפייה בתמונות של רועי המקסים ששי היה כ"כ גאה בו. הוא אהב אתכם כל כך!
ולכל המשפחה – ליבי איתכם. אני כ"כ מצטערת ומשתתפת בצער הבלתי נתפס שלכם. אני מקווה שאתם מצליחים להיות מאושרים כמו ששי היה רוצה ומאחלת לכם שלא תדעו עוד צער לעולם.

רוני