שי דנור הוא חבר שלנו.

חבר נפש. מסוג האנשים שהופכים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. אנשים שאתה לא יכול לדמיין את החיים שלך בלעדיהם.

ב10 לספטמבר 2008 שי נעלם מהחיים שלנו. הוא נהרג כששב מטיסת אימון ותקלה נדירה במסוק גרמה להתנתקות של הרוטור ולהתרסקות הבלתי נמנעת.

אי אפשר לשכוח את רגעי האימה, את תחושת חוסר האונים וההלם המוחלט כשקיבלנו את הבשורה האיומה - שהחבר הכי טוב שלנו איננו עוד.

היום כל מה שנשאר לנו ממנו זה זכרונות וסיפורים. ובימים האלו תמיד יש צורך להיזכר ולספר על מי שהוא היה, ומה שהוא עשה. איזה כיף היה לנו יחד, וכמה אנחנו מתגעגעים אליו. מתים לשמוע את הצחוק שלו ולראות את החיוך והעיניים המהפנטות שלו שוב בלייב, לא בתמונות.

אני לא יודעת אפילו ממה להתחיל כשרוצים לספר על שי.

שי היה אדם ערכי מאד. בעל אמונה חזקה מאד בצדקת דרכו. היו לו דעות מוצקות לכל דבר וענין. הוא מסוג האנשים שלא הולכים בתלם ולא מתפשרים על האמונות שלהם. כך הוא הגיע בעצם לקורס טיס. שי למד בביה"ס הטכני של חיל האויר, ולכן, לא יכול היה לקבל זימון לקורס טיס. שי לא ויתר וסירב לקבל את הגזירה, שהיתה משוללת כל הגיון מבחינתו. הוא פנה בכתב לרמטכ"ל, והשאר היסטוריה.

העקשנות שלו, יכולת ההתמדה, היכולת לסמן מטרה ולחתור אליה בכל מאודו, הם חלק בלתי נפרד ממי שהוא. זה מה שהפך אותו לאיש מצוין ששאף למצוינות בכל מה שעשה.

וכל מה שהוא עשה, עשה בחיוך. שי היה אדם מלא אנרגיות וחיים. אדם פרגמטי ואופטימי שהאמין שלכל דבר יש פתרון. ואם עוד לא מצאנו אותו, כנראה שלא חשבנו מספיק טוב, או מספיק יצירתי.

הוא היה משענת. אדם חכם במיוחד שתמיד יכולת לסמוך עליו שיספק עצה טובה או זוית ראיה קצת אחרת אם נתקלת בבעיה. חבר שתמיד יהיה שם בשבילך, לא משנה באיזו שעה ובאיזה ענין. גם אם זה ענין פעוט כמו להרוג ג'וק בשעת ערב מאוחרת כשנשארתי לבד בבית. שי תמיד תמיד היה כתובת.

אין ספק שהדבר המשמעותי ביותר בחייו היה המשפחה שלו.

הוא היה בן 35 כשנהרג, וכבר הספיק להיות אב לחמישה ילדים. רועי, בנו הבכור, הוא היום חניך בשבט.

הוא היה אבא לא מתפשר עם גבולות ברורים, שהיתה לו אג'נדה חינוכית ברורה, ויחד עם זאת היה השטותניק הכי גדול ששיחק עם הילדים כדורגל ומטקות בים, התחפש איתם בפורים, צילם בוידאו את קטעי הקסם היומיומיים והלך איתם יחף ברחוב שירגישו את האדמה. היתה לו סבלנות אינסופית להסביר, ללמד, לשחק, לחנך, להראות, לייצר חוויות והתנסויות. הוא אהב לטייל, אהב את הטבע והיה חשוב לו להעביר את האהבה הזו לילדים. מגיל אפס כל אחד מהילדים נכנס למנשא וחרש את הארץ על גבו של שי.

בלוויה, רונן, אח של שי, אמר שביום הזה העולם נחצה לשניים.

אלה שהכירו את שי  ובשבילם כל מילה עליו מיותרת.

ואלה שלא הכירו את שי ובשבילם אין מספיק מילים בעברית כדי לנסות ולתאר אותו.

כך אני מרגישה היום. שאמרתי המון מילים גדולות, אבל עוד לא התחלתי לספר לכם מי הוא באמת היה. הוא היה עוד כל כך הרבה דברים: ספורטאי בנשמתו, שאפתן שרצה לבנות קריירה ניהולית, איש חכמה ודעת, אוטודידקט שלמד כל הזמן – עולם ומלואו.

ובעיקר אני כל כך שמחה היום  שהייתי בחצי שהכירו אותו.

הרבה פעמים בהיעדרו של החבר שיכול לתת עצה טובה, אני מנסה להזכיר לעצמי בכל מיני סיטואציות של החיים את המורשת שלו כפי שרונן הגדיר אותה בהספד שלו:

כתפיים משוכות אחורה – מבט קדימה וחיוך מאוזן לאוזן.